(עמדת המחש"ק, בסיס ג'וליס 2015)
מתח.
הציפייה שעוד קצת זמן, ומשהו מעבר לפינה יגיע.
כשהעולם עמד מלכת, וקולות שריקת המכונות השונות נשמעו כרוח כפור עזה שלא ניתן להתחמקה.
אפשר לחשוב כמה חשוב הדבר-לשמור על רחבה יפיפייה, שללא המכשור הצבאי המשוכלל הייתה נראית כחלק מפארק מרהיב ופרחוני, מתאים לריקודי אישון הלילה של אוהבים בסתר.
נדמה ששמירות יכולות בקלות להיות מוקבלות לחיים עצמם.
זמן אינסופי, שמתמלא ע"י ציפייה, גם היא אינסופית, למשהו מעניין שיקרה.
בטוח, הרי וודאי שמשהו,כלשהו, יקרה.
לא ייתכן שנבלה את כל הזמן הזה בשממון אחד גדול.
אחרת, לשם מה הוא קיים בכלל?
ההבדל הוא שבשמירה, הזמן מרגיש אינסופי, אך הוא מוקצב בשעות ספורות בלבד.
לכן השומר רואה את האור בקצה המנהרה ביתר שאת, ומזדחל לו בצעדי תינוק לעבר הפתח, מקווה למצוא בליטות חשובות באבן פה ושם.
בחיים, זה קצת יותר מסובך.
הזמן גם כאן, מרגיש אינסופי, וכן כולם מודעים לסופו המר, אך איננו בטוחים מתי הוא יקרה.
לכן בשמירה, השומר לבטח ימצא את עצמו יצירתי וחושב מאשר האדם הרגיל, הבטוח שיש עוד לפחות אלף שנה בהגעה אל "האופק הנכסף". ועדיין, כל יום הוא מצפה שמשהו יקרה, במקום לעשות, כמו השומר.
הזמן הזה, שמחכים, הוא בלתי נסבל.
כאילו כל יום אמור לקרות משהו חדש ומרגש. ואנחנו מחכים, ומחכים, והוא לא מגיע.
קצת עבודה סיזיפית אם שואלים אותי.
***
כל קוביות המשחק בלוח שהיה פארק האוהבים, בקישוט העץ הסגול, הזמינו אותי לבוא ולשחק עמם. כל ריבוע לבן, אחד אחרי השני, כאילו טמן בתוכו סוד כמוס שרק בעל בחכמה והתעוזה המספקת יוכל לגלותו.
"הריבועים הללו ראו הרבה שומרים," חשבתי לעצמי, "ועדיין הם כה שלווים. רגועים, על מי מנוחות.
חוצים את הפארק הצבאי בלי לשים לב למרחב המוגן, למודיעין (שלבטח לא מגלה סודות כמו סודם של הריבועים) ולאישה עם הרובה וכתונת המשוגעים הירוקה."
חשבתי שהגיוני יותר שאשאר פה, אם זמן הציפייה הוא בלתי נסבל. הרי כאן נמצאים הפארק, הריבועים וקוביות המשחק שלי. העץ הסגול שקורא לי להתבשם בריח קיץ חמים-קריר, ומרחבים פרושים בשבילי רק כדי לרקוד בהם.
אך בשלב מסוים, אצטרך לחזור לחיים.
להיות בת אדם. שמצפה בדרך אחרת.
אולי פשוט צריך להקפיא את הזמן, ולחיות בתוכו לנצח במקום לכלותו.
The Passerby 