Cloud

הוא הושיט לי יד חמה ומחוספסת, ואני בהיסוס לקחתי אותה אל תוך ההגנה החמה של שלי.

כה מוזר המגע הזה, החדש, המרגש.

כאילו הוא כשלעצמו מספיק למלא עולם שלם.

וכה מוזר כיצד מגע כה מרגש יכול להיות כה סתמי.

ברגע הראשון זה מפחיד, לא בטוח, לא כדאי.

אך במרוצת הרגעים ניתן להבין אם המגע מחשמל או לא.

הוא הוביל אותי בעזרת ידיו למעלה אל הענן, ושנינו במאמץ קל התיישבנו עליו באנחת רווחה.

הוא היה נוח ולא נוח. כיוון שלא ייתכן שהענן עצמו לא נוח כלל, מפני שענן ייעודו להיות קליל ורך כנוצה.

אך איתו הרגשתי שבטני רוצה להתנתק ממקומה ולרחף לה למחוזות אחרים.

העיקר לא להרגיש.

ולכן הענן מזמן איבד את הסיכוי שתושביו היחידים יהיו בעלי גרונות חלקים ללא גושי ענק בתוכם.

לענן זה לא תוענק תחושת נינוחות ככל שאר העננים האחרים  להם תושבים ארעים ותושבי קבע-

הוא היה מעדיף שלתושביו לא יינתן אפילו מעמד פליט.

הוא חש שלשני הגופים חסרי הזרמים החשמליים, הקהים מבפנים, לא מגיעה הזכות לשבת על ענן.

אמנם, הוא ענן, וזכויות אין לו.

האיש הגבוה ביותר בעולם

האיש הגבוה ביותר בעולם נעמד במקומו.

כמו בכל יום, צמח לאט לאט בעוד ראשו מוטה כלפי מטה, בוהה באדמה המתרחקת בהדרגה.

כל זמן הצמיחה נשארו עיניו תוהות ומבטו תמים ומהורהר.

כאשר הגיע לנקודת הצמיחה הסופית, נאנח לרגע, והמשיך לבהות בקרקע המעורפלת . לאחר מכן, החל לשוטט בארץ המוזרה. רגליו כשני גזעי עצים תמירים, עושות את דרכן בצעדה שנדמית לצעידתו של חייל ממושמע, אך האיש היה רחוק מלהיות אדם כזה. כה גמלוני היה, שאף מגוחך לחשוב על היותו אחד מהסוג ההוא. המקורקע.

הוא טייל במשך שעות, לא בטוח מה השעה המדויקת ביום ולמה הוא עושה זאת, ולכן פשוט המשיך הלאה. מדי פעם קפץ איזו קפיצה או דילג איזה דילוג כדי לשעשע את עצמו במקצת.

יום אחד, הגיע למה שנראה כקצה הארץ, ושם היה בור מלא ערפל.

הוא בהה בו מלא תמיהה.

הוא לא הבין את פשר הדבר שניצב מתחתיו, ועצם הניסיון להבין גרם לו להרגיש שמוחו מתנתק מראשו ומרחף בחלל בעצמו.

הבור היה מלא ערפל אפור- סגול שפשוט שהה שם. מתערבל בתוך עצמו.

למרות שלא הצליח להבין את פשרו וכבר כאב ראשו מניסיונות, סקרן אותו הבור עד מאוד. הוא גמל בליבו שיהיה צריך להתכופף כדי לבחון אותו טוב יותר.

רגליו עשו מסע מפרך ואיטי עד שהתכופפו לגמרי ונגעו באדמה, וכל גופו הטלטל בחוסר יציבות עד שהגיע למטה. כעת ראשו היה כמעט צמוד לחלל שנפער בקרקע, וכמעט היה יכול לנשום את הערפל הסמיך. הוא עדיין היה מבולבל ומעוצבן על התוהו ובוהו שהתרחש בבור ועל כך שלא העיד אפילו במקצת על משמעותו וסיבת קיומו. חשב אולי אם ינסה לדחוף את ראשו פנימה יוכל לראות מה נמצא מעבר לערפל. אך כל מה שראה היו עוד ערפילים קטנים וסמיכים. לכן הוציא  את ראשו וניער את שערותיו, התיישב על האדמה כאשר רגליו הענקיות מקופלות לפניו, והסתכל על השמיים הריקים.

כבהרף עין, מחשבה הזויה עלתה במוחו.

הוא החליט לקפוץ לתור הבור.

בתחילה האוויר היה כה דחוס שבקושי יכל לנשום, וכל מה שרצה לעשות זה לעלות חזרה למעלה, קלל את עצמו על החלטתו.

אך אט אט הוא החל להרגיש קליל יותר, כאילו הוא שולט בקצב נפילתו, והחל לגמוע את ההרגשה העננית שהערפל העניק לו. התחושה הייתה כה נהדרת, שפחד שתכף יגיע לתחתית הבור. אך הוא נפל, ונפל, ונפל, עד שכבר לא היה בטוח כיצד אפשר לחוש כאשר לא נופלים. הוא נזכר כמה נפלא זה לחוש את הקרקע תחת לכפות הרגליים, להרגיש כאילו בכל צעד וצעד הוא שולט על כל העולם.

כעת הרגיש אבוד.

שמירות.

(עמדת המחש"ק, בסיס ג'וליס 2015)

מתח.

הציפייה שעוד קצת זמן, ומשהו מעבר לפינה יגיע.

כשהעולם עמד מלכת, וקולות שריקת המכונות השונות נשמעו כרוח כפור עזה שלא ניתן להתחמקה.

אפשר לחשוב כמה חשוב הדבר-לשמור על רחבה יפיפייה, שללא המכשור הצבאי המשוכלל הייתה נראית כחלק מפארק מרהיב ופרחוני, מתאים לריקודי אישון הלילה של אוהבים בסתר.

נדמה ששמירות יכולות בקלות להיות מוקבלות לחיים עצמם.

זמן אינסופי, שמתמלא ע"י ציפייה, גם היא אינסופית, למשהו מעניין שיקרה.

בטוח, הרי וודאי שמשהו,כלשהו, יקרה.

לא ייתכן שנבלה את כל הזמן הזה בשממון אחד גדול.

אחרת, לשם מה הוא קיים בכלל?

ההבדל הוא שבשמירה, הזמן מרגיש אינסופי, אך הוא מוקצב בשעות ספורות בלבד.

לכן השומר רואה את האור בקצה המנהרה ביתר שאת, ומזדחל לו בצעדי תינוק לעבר הפתח, מקווה למצוא בליטות חשובות באבן פה ושם.

בחיים, זה קצת יותר מסובך.

הזמן גם כאן, מרגיש אינסופי, וכן כולם מודעים לסופו המר, אך איננו בטוחים מתי הוא יקרה.

לכן בשמירה, השומר לבטח ימצא את עצמו יצירתי וחושב מאשר האדם הרגיל, הבטוח שיש עוד לפחות אלף שנה בהגעה אל "האופק הנכסף". ועדיין, כל יום הוא מצפה שמשהו יקרה, במקום לעשות, כמו השומר.

הזמן הזה, שמחכים, הוא בלתי נסבל.

כאילו כל יום אמור לקרות משהו חדש ומרגש. ואנחנו מחכים, ומחכים, והוא לא מגיע.

קצת עבודה סיזיפית אם שואלים אותי.

***

כל קוביות המשחק בלוח שהיה פארק האוהבים, בקישוט העץ הסגול, הזמינו אותי לבוא ולשחק עמם. כל ריבוע לבן, אחד אחרי השני, כאילו טמן בתוכו סוד כמוס שרק בעל בחכמה והתעוזה המספקת יוכל לגלותו.

"הריבועים הללו ראו הרבה שומרים," חשבתי לעצמי, "ועדיין הם כה שלווים. רגועים, על מי מנוחות.

חוצים את הפארק הצבאי בלי לשים לב למרחב המוגן, למודיעין (שלבטח לא מגלה סודות כמו סודם של הריבועים) ולאישה עם הרובה וכתונת המשוגעים הירוקה."

חשבתי שהגיוני יותר שאשאר פה, אם זמן הציפייה הוא בלתי נסבל. הרי כאן נמצאים הפארק, הריבועים וקוביות המשחק שלי. העץ הסגול שקורא לי להתבשם בריח קיץ חמים-קריר, ומרחבים פרושים בשבילי רק כדי לרקוד בהם.

אך בשלב מסוים, אצטרך לחזור לחיים.

להיות בת אדם. שמצפה בדרך אחרת.

אולי פשוט צריך להקפיא את הזמן, ולחיות בתוכו לנצח במקום לכלותו.

לונדון

נסעתי עד ללונדון בשבילך.

לבי קפא בהתרגשות הרפתקנית, עיניים מהולות בהחלטיות.

לבי קפא, שכן תחושות אינן תלויות בתקווה כוזבת.

תקווה כוזבת, שכן דמותך המתעכבת אינה אלא פרי דמיוני.

אך הפרי הוא כה מתוק, עד שדמיוני עיצב לו שכחון רגעי.

שכחון רגעי, ובתוכו עולם מקביל,

מאהבת מיתולוגית נושנה.

אמי הציבה שתי אפשרויות: או שאת שוכחת, או שאת נלחמת.

אז נסעתי.

נסעתי לעולם הדמיון שלך.

בו אתה מוצלח יותר.

נעים יותר.

אחר יותר.

והעיניים בשלהן – תרות ומצפות.

כמעט ומתפקעת.

לב קפא בהתרגשות הרפתקנית.

והנה, כשבפי דחוס מאפה טרי-

אתה שם.

קטן.

מופתע.

לא ציפית שאחדור.

ודבר מה נפרץ, עד לריכוך נמס, דביק מדי.

מנע מאיתנו להיצמד,

עד

 הסוף.

אחר יותר –

נפלת.

בנית.

אהבת.

הגשמת.

כל הדברים הללו אותם ראיתי רק דרך מסך הזיכרון המקניט שלך.

הכלת,

כמו הבית עליו עמלת היה למעני.

כאילו היה למען שנינו.

הסברת,

מתוך רצון עמוק לגישור –

אכזבת עצמך.

ואותי שמחת עוד יותר. אחר יותר.

הדובה הגדולה

לזרוק את עצמך לזרועותיה של אמא דוב הגדולה.

אף אחד לא יוכל לשער מראש אם יהיה זה כבשן בשר, מכלה את עצמו עד אפר,

או מערה חמימה ועוטפת.

כולנו מחכים בציפייה מיותרת לבואה,

כאילו זו היא זכות מלידה,

המתנה שתגיע בסוף האירוע,

מובן מאליו.

הדובה תשרוט ברגעים בהם תחפוץ בכך,

גם אם תכיל אותך בבטנה, מערסלת אך פוצעת את ראשך בו בזמן.

רובינו לא נשלחים לחלל היישר.

אולי נתפוס את דמותה בזווית העין, מרחוק,

אך שמי החושך יטשטשו את גופה הפרוותי.

לפעמים נראה שיש לה רע,

מלווה מטושטש אף יותר, שבוחן את זרועותיה בקפדנות,

אך נעלם מעיני בני התמותה.

רק פיה או שדון וכן שוטה, משורר או חולם יוכלו לראותו,

וגם אז, לא יודעים האם היה זה חיזיון.

אך כל אחד, בעומק לבו,

מרגיש את אמא דוב.

היתרון שלה, זה שהיא תמיד נשארת באותו המקום.

בגדלותה וחמימותה.

היא פשוט נמצאת.

הדרך אליה עלולה להיות כרוכה בפריסת זרועות מיומנת.

מילים אחרונות

הנה זאת דרכי

לכיסא החשמלי.

למרות שלא בטוחים שהאשמה מיועדת לי.

אך זוהי דרכו של עולם אני מניח,

במישהו את האשמה צריך להטיח.

כל כך מזוקק ופשוט, שאולי מישהו ימצא כאן יופי, אפילו בטעות.

מבטיכם המומים,

אני פה,

אני חי,

אגזול מכם עוד רגע , ודי.

עומד למולכם מחזה די מרתיע,

אדון משוגע,

שמזמן איבד את דעתו במפתיע.

אך לכל אחד מאיתנו בניצני קיומנו,

הייתה עת בה לא ממש חיינו בעורנו.

היו משחקים, ודמויות דמיוניות אינספור,

לעולם לא התחרטנו,

לא הבטנו

לאחור.

היינו הגיבור,             היינו המאהב העדין,

הרשע,                    הרוגז.

הבוזז.

התחתנו באושר          ידענו שזו דרכו של עולם

הפלנו ממלכות         שכל אחד מובנה מכולם

נלחמנו                     דרך חיים מעניינת שכזאת

קיווינו                       אף אחד לא מנסה להתוות

וויתרנו ללא כוחות.      למי מותר להישאר,

                    למי אסור

 

 

ידענו, שזה רק סיפור.

 

אז אני עומד לפניכם

מיוזע וכנוע,

קהל מלומד צדקני וצבוע.

אני שיחקתי דמות,

אחת ממספר.

האם באמת מגיע לי גורל כה אכזר?

זהו,

סיימנו, ניתן לקוות.

תכף אעלם,

בידי אדם אשר ממני,

אכזרי לא פחות.

 

 

The Long Saturday

I'm laying waiting

waiting for nothing to come.

I thought that something would come along by now.

It's a LONG saturday

the one that never ends

why should I get up?

let my spirit just pretend.

To weave good dreams of joy and struggle,

to wisk me away to places my eyes had never seen.

Why should I even bother to lift my body from the frozen state

i'm in?

Let my sleepy eyes grow cold and weary,

preserve and feed the ache.

Someday you'll grow out of this.

Someday you will break.

Pumping

Cut me open
Slit my throat apart
Part the crimson sea that is the flesh
Go ahead in and take it ,
Take away those bitter thoughts
Beneath the strings and chords
Which make the sweetest of juice
Juice that swallows me whole

Send them out blowing in the wind
Then tear me apart again
Even if I cry
Have no mercy
Don't rest until you find that cure
For lust

I'm falling
Twisting around in mid air
Seems that's all I can do
now that i've found out
I am a child
A stupid kidnapped child
caught in a little white box
Lured to soak in all its lies
Only company I have is that clown from the scary haunted house,
Playing in the frightening silence that I caused.

We're all gonna die in the the end. So what is the real point?

Walking around the street wearing something extraordinary,

something extra ordinary;

curling up near a hot source.

Feeling relaxed for a minute.

Listening to that song that moves you in ways you can't describe.

Smiling because of someone.
Every time you do this you are sure. Protected.