האנשים הגבוהים

האנשים הגבוהים

שעומדים לפנייך

נדחפים

מסתירים

"פעם היה לנו נוף"

ואבק 

מלוקק

מכסה את דרכיך

פירורי

עתיד

מלוכלך

"פעם היה לנו נוף"

בצפיפות הם הולכים

מתחלקים באוצר

שעד 

לא מזמן

עלה רק כמה שקלים

הופעה לא נגמרת

הם לא מתחשבים

ויחיו לעולם

עד 

שיבוא הגבוה הבא

אני לא קיים

אל תסמכי עליי

אני לא שם.

אין לי נוכחות

אני לא קיים.

בכל מקום שתרצי שאהיה בו

אני לא קיים.

תשכחי שהייתי 

מסור ואדיב

ותכירי עכשיו

רוח רפאים חביב.

תעברי דרכי-

אני לא שם.

מסביבך מרחף 

במעגלים

מעלה,

מטה,

ללא כיוון או מטרה.

ככה.

סתם.

אני לא קיים.

מסמך ללא שם

יש אנשים שתמיד ישארו ככה

אולי אני ביניהם

בשקט בשקט

מסמך ללא שם

גוויה שקלו לה כל הקיצים

כקליפת השום תרחף בחלל

ללא מרגוע

ללא דאגות

משהו נתקע איפשהוא שם

ניסו לחפש

לא מצאו

ווויתרו.

בצעדה כושלת

נשארים במקום

הם מתקדמים

לעבר עצמם.

האם יכול להיות פחד כשכבר אין ממה לפחד?

איך אנשים ממשיכים?

יפה לך בשקט

יפה לך בשקט.

יפה לך ביופי מתון, נעים.

יפה בינוני, מפוזר, 

שכיח, משמים.

אבל אל תפחדי לא לדבר זה בסדר,

תני לעצמך לגלוש לעולם המלא 

של חוסר הבהירות והברירה.

חבקי בחיוך כל מכשול שעובר בדרך,

הוא ייבלע בים הבלבול של געגועים שמזמן גאה.

אל תביעי, אל תרגישי, אל תתני לקסם לשלוט.

רק תתני למקצב של עולם מעוצב לנצח על שלל מקהלות.

תעצרי, תחשבי

תסתמי ותרדי

מהעץ עליו עלית באשליית נצחון התקוות.

ותפנימי מהר שמוטב לוותר,

לעולם לא תתחילי לחיות.

אמת

במרחק נשמע קול של מכה במצילה מהדהדת.

אמת.

למה כולם כל כך מפחדים ממנה?

היא כמו ישות להשתחוות אליה.

אלת פריון לסגוד לה, מזינה את עצמה כל הזמן.

כאילו היא בובה תמימה, מושלמת בפגמיה, עטופה ברבבי סחבות,

וברגע אחד, כל בגדיה נקרעים מגופה והיא חושפת עצמה,

ערומה כתמיד, זוהרת בחושך.

וכולם מסתירים פניהם, הם לא מסוגלים לבהות באור המסנוור.

והיא שם, נוצצת לה, בלי בושה.

מחייכת, כי היא יודעת שהיא תמיד צודקת.

מחייכת, כי היא יודעת שהיא רק צריכה לחכות, שלאנשים הנחשפו לאורה תתחיל ראיית הלילה.

Cloud

הוא הושיט לי יד חמה ומחוספסת, ואני בהיסוס לקחתי אותה אל תוך ההגנה החמה של שלי.

כה מוזר המגע הזה, החדש, המרגש.

כאילו הוא כשלעצמו מספיק למלא עולם שלם.

וכה מוזר כיצד מגע כה מרגש יכול להיות כה סתמי.

ברגע הראשון זה מפחיד, לא בטוח, לא כדאי.

אך במרוצת הרגעים ניתן להבין אם המגע מחשמל או לא.

הוא הוביל אותי בעזרת ידיו למעלה אל הענן, ושנינו במאמץ קל התיישבנו עליו באנחת רווחה.

הוא היה נוח ולא נוח. כיוון שלא ייתכן שהענן עצמו לא נוח כלל, מפני שענן ייעודו להיות קליל ורך כנוצה.

אך איתו הרגשתי שבטני רוצה להתנתק ממקומה ולרחף לה למחוזות אחרים.

העיקר לא להרגיש.

ולכן הענן מזמן איבד את הסיכוי שתושביו היחידים יהיו בעלי גרונות חלקים ללא גושי ענק בתוכם.

לענן זה לא תוענק תחושת נינוחות ככל שאר העננים האחרים  להם תושבים ארעים ותושבי קבע-

הוא היה מעדיף שלתושביו לא יינתן אפילו מעמד פליט.

הוא חש שלשני הגופים חסרי הזרמים החשמליים, הקהים מבפנים, לא מגיעה הזכות לשבת על ענן.

אמנם, הוא ענן, וזכויות אין לו.

האיש הגבוה ביותר בעולם

האיש הגבוה ביותר בעולם נעמד במקומו.

כמו בכל יום, צמח לאט לאט בעוד ראשו מוטה כלפי מטה, בוהה באדמה המתרחקת בהדרגה.

כל זמן הצמיחה נשארו עיניו תוהות ומבטו תמים ומהורהר.

כאשר הגיע לנקודת הצמיחה הסופית, נאנח לרגע, והמשיך לבהות בקרקע המעורפלת . לאחר מכן, החל לשוטט בארץ המוזרה. רגליו כשני גזעי עצים תמירים, עושות את דרכן בצעדה שנדמית לצעידתו של חייל ממושמע, אך האיש היה רחוק מלהיות אדם כזה. כה גמלוני היה, שאף מגוחך לחשוב על היותו אחד מהסוג ההוא. המקורקע.

הוא טייל במשך שעות, לא בטוח מה השעה המדויקת ביום ולמה הוא עושה זאת, ולכן פשוט המשיך הלאה. מדי פעם קפץ איזו קפיצה או דילג איזה דילוג כדי לשעשע את עצמו במקצת.

יום אחד, הגיע למה שנראה כקצה הארץ, ושם היה בור מלא ערפל.

הוא בהה בו מלא תמיהה.

הוא לא הבין את פשר הדבר שניצב מתחתיו, ועצם הניסיון להבין גרם לו להרגיש שמוחו מתנתק מראשו ומרחף בחלל בעצמו.

הבור היה מלא ערפל אפור- סגול שפשוט שהה שם. מתערבל בתוך עצמו.

למרות שלא הצליח להבין את פשרו וכבר כאב ראשו מניסיונות, סקרן אותו הבור עד מאוד. הוא גמל בליבו שיהיה צריך להתכופף כדי לבחון אותו טוב יותר.

רגליו עשו מסע מפרך ואיטי עד שהתכופפו לגמרי ונגעו באדמה, וכל גופו הטלטל בחוסר יציבות עד שהגיע למטה. כעת ראשו היה כמעט צמוד לחלל שנפער בקרקע, וכמעט היה יכול לנשום את הערפל הסמיך. הוא עדיין היה מבולבל ומעוצבן על התוהו ובוהו שהתרחש בבור ועל כך שלא העיד אפילו במקצת על משמעותו וסיבת קיומו. חשב אולי אם ינסה לדחוף את ראשו פנימה יוכל לראות מה נמצא מעבר לערפל. אך כל מה שראה היו עוד ערפילים קטנים וסמיכים. לכן הוציא  את ראשו וניער את שערותיו, התיישב על האדמה כאשר רגליו הענקיות מקופלות לפניו, והסתכל על השמיים הריקים.

כבהרף עין, מחשבה הזויה עלתה במוחו.

הוא החליט לקפוץ לתור הבור.

בתחילה האוויר היה כה דחוס שבקושי יכל לנשום, וכל מה שרצה לעשות זה לעלות חזרה למעלה, קלל את עצמו על החלטתו.

אך אט אט הוא החל להרגיש קליל יותר, כאילו הוא שולט בקצב נפילתו, והחל לגמוע את ההרגשה העננית שהערפל העניק לו. התחושה הייתה כה נהדרת, שפחד שתכף יגיע לתחתית הבור. אך הוא נפל, ונפל, ונפל, עד שכבר לא היה בטוח כיצד אפשר לחוש כאשר לא נופלים. הוא נזכר כמה נפלא זה לחוש את הקרקע תחת לכפות הרגליים, להרגיש כאילו בכל צעד וצעד הוא שולט על כל העולם.

כעת הרגיש אבוד.

שמירות.

(עמדת המחש"ק, בסיס ג'וליס 2015)

מתח.

הציפייה שעוד קצת זמן, ומשהו מעבר לפינה יגיע.

כשהעולם עמד מלכת, וקולות שריקת המכונות השונות נשמעו כרוח כפור עזה שלא ניתן להתחמקה.

אפשר לחשוב כמה חשוב הדבר-לשמור על רחבה יפיפייה, שללא המכשור הצבאי המשוכלל הייתה נראית כחלק מפארק מרהיב ופרחוני, מתאים לריקודי אישון הלילה של אוהבים בסתר.

נדמה ששמירות יכולות בקלות להיות מוקבלות לחיים עצמם.

זמן אינסופי, שמתמלא ע"י ציפייה, גם היא אינסופית, למשהו מעניין שיקרה.

בטוח, הרי וודאי שמשהו,כלשהו, יקרה.

לא ייתכן שנבלה את כל הזמן הזה בשממון אחד גדול.

אחרת, לשם מה הוא קיים בכלל?

ההבדל הוא שבשמירה, הזמן מרגיש אינסופי, אך הוא מוקצב בשעות ספורות בלבד.

לכן השומר רואה את האור בקצה המנהרה ביתר שאת, ומזדחל לו בצעדי תינוק לעבר הפתח, מקווה למצוא בליטות חשובות באבן פה ושם.

בחיים, זה קצת יותר מסובך.

הזמן גם כאן, מרגיש אינסופי, וכן כולם מודעים לסופו המר, אך איננו בטוחים מתי הוא יקרה.

לכן בשמירה, השומר לבטח ימצא את עצמו יצירתי וחושב מאשר האדם הרגיל, הבטוח שיש עוד לפחות אלף שנה בהגעה אל "האופק הנכסף". ועדיין, כל יום הוא מצפה שמשהו יקרה, במקום לעשות, כמו השומר.

הזמן הזה, שמחכים, הוא בלתי נסבל.

כאילו כל יום אמור לקרות משהו חדש ומרגש. ואנחנו מחכים, ומחכים, והוא לא מגיע.

קצת עבודה סיזיפית אם שואלים אותי.

***

כל קוביות המשחק בלוח שהיה פארק האוהבים, בקישוט העץ הסגול, הזמינו אותי לבוא ולשחק עמם. כל ריבוע לבן, אחד אחרי השני, כאילו טמן בתוכו סוד כמוס שרק בעל בחכמה והתעוזה המספקת יוכל לגלותו.

"הריבועים הללו ראו הרבה שומרים," חשבתי לעצמי, "ועדיין הם כה שלווים. רגועים, על מי מנוחות.

חוצים את הפארק הצבאי בלי לשים לב למרחב המוגן, למודיעין (שלבטח לא מגלה סודות כמו סודם של הריבועים) ולאישה עם הרובה וכתונת המשוגעים הירוקה."

חשבתי שהגיוני יותר שאשאר פה, אם זמן הציפייה הוא בלתי נסבל. הרי כאן נמצאים הפארק, הריבועים וקוביות המשחק שלי. העץ הסגול שקורא לי להתבשם בריח קיץ חמים-קריר, ומרחבים פרושים בשבילי רק כדי לרקוד בהם.

אך בשלב מסוים, אצטרך לחזור לחיים.

להיות בת אדם. שמצפה בדרך אחרת.

אולי פשוט צריך להקפיא את הזמן, ולחיות בתוכו לנצח במקום לכלותו.

לונדון

נסעתי עד ללונדון בשבילך.

לבי קפא בהתרגשות הרפתקנית, עיניים מהולות בהחלטיות.

לבי קפא, שכן תחושות אינן תלויות בתקווה כוזבת.

תקווה כוזבת, שכן דמותך המתעכבת אינה אלא פרי דמיוני.

אך הפרי הוא כה מתוק, עד שדמיוני עיצב לו שכחון רגעי.

שכחון רגעי, ובתוכו עולם מקביל,

מאהבת מיתולוגית נושנה.

אמי הציבה שתי אפשרויות: או שאת שוכחת, או שאת נלחמת.

אז נסעתי.

נסעתי לעולם הדמיון שלך.

בו אתה מוצלח יותר.

נעים יותר.

אחר יותר.

והעיניים בשלהן – תרות ומצפות.

כמעט ומתפקעת.

לב קפא בהתרגשות הרפתקנית.

והנה, כשבפי דחוס מאפה טרי-

אתה שם.

קטן.

מופתע.

לא ציפית שאחדור.

ודבר מה נפרץ, עד לריכוך נמס, דביק מדי.

מנע מאיתנו להיצמד,

עד

 הסוף.

אחר יותר –

נפלת.

בנית.

אהבת.

הגשמת.

כל הדברים הללו אותם ראיתי רק דרך מסך הזיכרון המקניט שלך.

הכלת,

כמו הבית עליו עמלת היה למעני.

כאילו היה למען שנינו.

הסברת,

מתוך רצון עמוק לגישור –

אכזבת עצמך.

ואותי שמחת עוד יותר. אחר יותר.

הדובה הגדולה

לזרוק את עצמך לזרועותיה של אמא דוב הגדולה.

אף אחד לא יוכל לשער מראש אם יהיה זה כבשן בשר, מכלה את עצמו עד אפר,

או מערה חמימה ועוטפת.

כולנו מחכים בציפייה מיותרת לבואה,

כאילו זו היא זכות מלידה,

המתנה שתגיע בסוף האירוע,

מובן מאליו.

הדובה תשרוט ברגעים בהם תחפוץ בכך,

גם אם תכיל אותך בבטנה, מערסלת אך פוצעת את ראשך בו בזמן.

רובינו לא נשלחים לחלל היישר.

אולי נתפוס את דמותה בזווית העין, מרחוק,

אך שמי החושך יטשטשו את גופה הפרוותי.

לפעמים נראה שיש לה רע,

מלווה מטושטש אף יותר, שבוחן את זרועותיה בקפדנות,

אך נעלם מעיני בני התמותה.

רק פיה או שדון וכן שוטה, משורר או חולם יוכלו לראותו,

וגם אז, לא יודעים האם היה זה חיזיון.

אך כל אחד, בעומק לבו,

מרגיש את אמא דוב.

היתרון שלה, זה שהיא תמיד נשארת באותו המקום.

בגדלותה וחמימותה.

היא פשוט נמצאת.

הדרך אליה עלולה להיות כרוכה בפריסת זרועות מיומנת.